מהרחובות אל מחוזות המדיה - סיפורו של ריקוד

זה התחיל עם די.ג'י קול הארק מרובע הברונקס בני יורק שסימפלאת החלקים ה"ברייקיים" של השיר בהם המקצבים התאימו לריקוד והריץ אותםבלופ, מה שאיפשר יותר "זמן ריקוד" אפשר לראות אלמנטים רבים של ברייקדאנס תרבות הפופולרית עוד לפני שנותה70. חלוצי הריקוד, "קרייזי לאגז" קולון ו"קןסוויפט" גברט, שניהם מהצוות "רוק סטדי קרו" הושפעומהתנועות של ג'יימס בראון האגדי וסרטי קונג-פו. רוב התנועות האקרובטיות כמושל ה"פלייר" (flare), מראהקשר ישיר לגימנסטיקה. במאה ה19 בספרו של ג'ון מקגרגור תוארו לראשונה אנשים בצפוןאירופה התאמנים בביצוע תנועות כגון הפלייר ותנועות ברייקדאנס אחרות, ריקודים אלוניקראו "פולקת האווז" ו"ריקוד מחוז הסלמון". ב1894 צילם תומסאדיסון שלושה אנשים רוקדים ומבצעים "ברייקדאון".שנתיים מאוחר יותר תועד רקדןרחוב מבצע "האד-ספין" (סיבובים על ראשו). עם זאת רק בשנות ה70 של המאהה20 התפתח ה"בי-בוינג" כסוגת ריקוד מוגדרת בארה"ב.למבצעי ריקוד הברייקדאנס.  הדבר הזה הוביל בסופו של דברל"באטלז" שיש לנו היום, קרבות בין צוותי ריקוד או יחידים אשר מציגיםיכולות זה מול זה, נשפטים על פי קריטריונים כמו יצרתיות, כישורים ומוסיקאליות בזמןשהם מוקפים בהמון אנשים שמצטופפים סביבם למעגל כדי לראות. מעגלים אלו ניקראים "סייפר".למרות שבתחילת הדרך רקדני הברייקדאנס היו 90 אחוזים אפרו-אמריקאים, צוותיםמפורסמים כמו "סאל-סול" ו"רוקוולאסוסיאשון" מאותו הזמן היו, מלבד בודדים, כמעט לגמרי פוארטו-ריקנים.